מדוע קוסטה ריקה חייבת להסדיר השכרות נופש ללא מס וללא רישיון
טיעון להסדרת דירות נופש ללא רישיון בקוסטה ריקה לפני תמחור יתר וג'נטריפיקציה מסתיימת בפירוק קהילות חוף והורסת תיירות.
עבדתי ב קוסטה ריקה נסע לזמן מה וראה את הענף מקבל כמה להיטים במהלך השנים.
היינו חברה בתחילת דרכם כאשר בועת הדוטקום התפוצצה בשנת 2000. המיתון שנוצר גרם לנו לתהות אם לעסקים מקוונים יש עתיד מלכתחילה (הם עשו זאת). שנה לאחר מכן, 9/11 השאיר אנשים רבים תוהים אם אי פעם יטוסו שוב (הם עשו זאת).
ואז הייתה ההתרסקות הפיננסית, שפעת החזירים, שפעת העופות, זיקה, וכמובן, הסבא מכולם, קוביד. האם פספסתי משהו? אם תוסיפו את משבר יוקר המחיה ואי הוודאות העולמית, זה פלא איך שרדנו בכלל.
אבל שרדנו, שוב ושוב, למרות שזה לא היה קל. שמתי את זה לשילוב של מנהיגות, מיומנות, מזל, החשיבות של צוות פנטסטי, ובעיקר, קוסטה ריקה עצמה.
למה אני מתכוון בכך כשאני אומר שההישרדות שלנו היא, במידה רבה, עד לקוסטה ריקה עצמה?
האם אני מתכוון שאם היינו במקום אחר ומתמקדים במדינה אחרת, אולי לא שרדנו? כן אני כן.
אחרי הכל, אחרי כל אחד מהלהיטים שהוזכרו למעלה במהלך 20+ השנים האחרונות, קוסטה ריקה הייתה מקום מפלט, מקום לברוח אליו. קוסטה ריקה היא מזור מרגיע על עור שרוף בשמש. זו מדינה כזו. יש אווירה בקוסטה ריקה שרק בעלי הלב הקשים ביותר לא שמים לב אליה וגורמת לדברים להרגיש בסדר. אני מתאר לעצמי שזה מה Pura Vida הוא.
זו הסיבה שתעשיית התיירות של קוסטה ריקה תמיד שורדת. זה תמיד מוצא דרך כי אנשים תמיד רוצים לבקר כי קוסטה ריקה גורמת לך להרגיש טוב. תעשיית התיירות בקוסטה ריקה מובילה את הדרך בקיימות, לא רק מבחינה סביבתית, אלא גם ביצירת שגשוג לאנשים.
בניגוד למדינות רבות באמריקה הלטינית, בקוסטה ריקה אין זרם של אנשים מוכי עוני הנכנסים לערים מכיוון שאין עבודה באזורים הכפריים. קוסטה ריקה מצאה דרך להעלות אזרחים רבים לשגשוג באמצעות תיירות, במיוחד באזורים כפריים.
כעורך האתר הזה כתב לפני שנתיים"אני מכיר את טיקוס ללא השכלה מכללה שהקימה עסקי תחבורה מצליחים, מבצעי השכרת רכב, בתי ספר לגלישה, מרכזי רפטינג, חנויות בוטיק ועסקים לניהול נכסים. הכל בחלקים של קוסטה ריקה הכפרית והחופית שבהן מקומות עבודה לא היו קיימים אחרת... אני מכיר מדריכי טיולים מוצלחים ועצמאיים בקוסטה ריקה, שפים פרטיים, מדריכי גלישה, מעצבי בגדי חוף, בעלי חנויות ביקיני, מלונאים, בעלי בתים להשכרה, בעלי מסעדות , ומפעילי zipline. כל האנשים האלה חיים בקהילות כפריות וחופים היוצרות הזדמנויות ושגשוג".
אבל יש איום הולך וגובר על התיירות בקוסטה ריקה
זה לא דרמטי כמו המגיפה, אבל זה בכל זאת איום על פרנסתם של כל כך הרבה קוסטה ריקנים שיצרו לעצמם חיים טובים באירוח. והאיום הזה הוא השכיחות הגוברת של דירות נופש ללא רישיון בקוסטה ריקה.
בתור מישהו עם נטיות ליברטריאניות טבעיות, אני בדרך כלל מחפש פחות תקנות בחיים, לא יותר. אבל הקונספט של פייר פליי גובר על הכל עבורי. מגרש משחקים שווה וכל זה, כלומר לֹא מה שאנחנו רואים עכשיו. אז ברור שכדי לשמר את מודל התיירות הייחודי שיש לנו בקוסטה ריקה, עלינו להסדיר את ההשכרות ללא רישיון הללו. להלן הסיבות העיקריות לכך:
1. הכנסות ממסים לא ממומשים
תעשיית השכרת הנופש בקוסטה ריקה שווה כ-800 מיליון דולר בשנה, אך היא נותרה ברובה ללא מס וללא רגולציה. אם הממשלה תאסוף 13% IVA, זה יכול לייצר 100 מיליון דולר נוספים בהכנסות ממסים בכל שנה. הכנסה חדשה זו יכולה לסייע בפתרון מגבלות תקציביות באזורים כפריים ולספק כלים חדשים להתמודדות עם פשיעה, תשתיות מים ואתגרים אקולוגיים.
2. מגרש משחקים ברמה עם לינה מורשית
דירות נופש מציעות לרוב תעריפים זולים יותר מאשר אפשרויות לינה מורשות. זה נובע בעיקר מהעובדה שהשכרות ללא רישיון נמנעות מהוצאות כמו IVA, הכנסה, CCSS, פטנטים, רישיונות ו חוק 7600. הוצאות אלו יכולות לייצג יתרון עלות של 25-35% עבור השכרות ללא רישיון. בנוסף, חלק ניכר מהכנסות השכירות לא נשמר בקוסטה ריקה, אלא מסתיים בחשבונות בנק זרים. הסדרת ענף השכרת הנופש תשווה את מגרש המשחקים למפעילי מקומות לינה מורשים ותבטיח תחרות הוגנת.
3. חלוקת העושר
תעשיית התיירות של קוסטה ריקה הצליחה בחלוקת עושר בין בעלי עניין מקומיים. אנו רואים זאת מדי יום בבתי מלון קטנים ובינוניים שבהם העובדים מקבלים שכר טוב, הטבות ותורמים לרווחה חברתית. זה לא המקרה עם השכרת נופש, שבה צוות מועסק לעתים קרובות "באופן לא רשמי".
בעלי בתים יוקרתיים הם לרוב זרים תושבי חוץ, חסרי חיבור לקהילה. ככזה, רבים מרגישים פחות נאלצים להשתתף ב תוכניות רווחה סוציאלית שהם חלק מרכזי בחברה בקוסטה ריקה.
4. לגשר בין העשירים לעניים
גירוי כלכלי לאחר מגיפה הוביל לעלייה בהשקעות הנדל"ן בקוסטה ריקה, במיוחד ב בתי יוקרה. משקיעים רואים בהשכרות ללא רישיון השקעה נכונה בשל עלויות תפעול נמוכות וגישה להון זול. זה הוביל לעלייה מסיבית בלילות חדרים פנויים בהשכרות נופש, והסיט את דולר התיירות הרחק מלינה במיסים גבוהים לנכסי שכירות בתשלום מס נמוך.
זה גם הביא לפער הולך וגובר בין המשקיעים הזרים העשירים במיוחד למקומיים, מה שהוביל לטינה ולהגברת הפשיעה באזורים מסוימים. המחסור בנכסים להשכרה העומדים לרשות המקומיים הוביל גם לעלייה במחירי השכירות, מה שמקשה על מקצוענים ממעמד הפועלים להתפרנס ועל תעשיית התיירות למצוא צוות תמיכה איכותי.
אם המגמה של אי השוויון הגובר בין המקומיים לתיירים ממשיך, עיירות תיירות בקוסטה ריקה עשויות ללכת בדרך של מקומות כמו סן פרנסיסקו או הוואי שבהם נוצרה חברה דו-מעמדית (ההתחלה של זה כבר ניכרת בכמה קהילות חופים בקוסטה ריקה).
דוגמאות באמריקה הלטינית כוללות את מקסיקו סיטי ובואנוס איירס. למקום שבו צפון אמריקאים ואירופים, משוחררים מכבלי חיי המשרד על ידי המגיפה מגיעים דרומה ומתמחרים את המקומיים מהשכונות שלהם. קוסטה ריקה לא רוצה להפוך למקסיקו סיטי הבאה.
אנחנו צריכים להגדיר מה/מי אנחנו בקוסטה ריקה ולפעול לפי זה
אם להיות בוטה, קהילות תיירים בקוסטה ריקה נמצאות בסכנה. הם עלולים להתחלק אם תימשך המגמה של בניית בתים יוקרתיים והשכרת נופש בלתי מוסדרת.
זה נוגד את האתוס של "Pura Vida"תיירות, שבה מקומיים ותיירים יכולים להתרועע יחד. בעוד שחלקם עשויים לטעון שזו התקדמות בלתי נמנעת, חיוני לשקול איזה סוג של יעד אנחנו רוצים להיות. ואם אנחנו רוצים להישאר מקום מסביר פנים או לא, "מזור מרגיע של מדינה" או שלא. אם כן, עלינו להתאים את התמריצים שלנו בהתאם. אנחנו חייבים לפעול עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי.
קייסי הלורן היא המייסדת והמנכ"לית של קבוצת נאמו טרוול. הוא גר בסן חוזה, קוסטה ריקה עם אשתו וילדיו.