מאמר זה הופיע לראשונה ב-Cemetery Dance, באדיבות המוציא לאור/סופר רבי המכר ריצ'רד צ'יזמר, זמן קצר לאחר מותו של הסופר ג'ק קצ'ום. תודה מיוחדת לסופר סטנלי ויאטר ולעורכת אלן דאטלו. החודש קטצ'ום היה חוגג את יום הולדתו ה-75. סטיבן קינג אמר שקטצ'ום "נמצא בשווה עם קלייב בארקר (הלרייזר), ג'יימס אלרוי (סודי לוס אנג'לס) ותומס האריס (שתיקת הכבשים). הסופר היחיד שכותב עבודה חשובה יותר הוא קורמק מקארתי (אין ארץ לזקנים). 

תמונה ראשונה:

"לחשוב על כתיבה זה לא כתיבה. תכנון לכתוב זה לא כתיבה. גם לא לדבר על זה, לפרסם על זה, או להתלונן כמה זה קשה. אלה עשויים להיות חלק מהתהליך. אבל רק כתיבה היא כתיבה". - ג'ק קצ'ום
צילום: סטיב תורנטון

"הטריק של תפקוד עם אבל הוא זה של לזכור ולשכוח הכל בבת אחת. לתת לרוח ללכת לצידך אבל לא לחסום את הדרך." - ג'ק קצ'ום
צילום: סטיב תורנטון

עיין במאמר זה במגזין

טרנר וג'ק

"הוא הלך. ממש נעלם." שכבתי בערסל, מביט אל האוקיינוס ​​השקט ונותן למילים האלה לשקוע לתוך הכחול המנצנץ. אני מחליק דרך ספוטיפיי ומלביש את טום ווייטס, "חטאי האב", ומתנדנד לרגע בעיניים עצומות. "נשק את אהובתי ליד עץ הצ'יינהבול. כל מה שעשיתי הוא ביני לאלוהים". 

עצב צומח בי ואני נאבק לדחוף אותו לשם אל המקום האפל שבו דמעות מחכות. הוא מושך אותי אל דלת הזכוכית ומוביל אותי דרך הווילה הלבנה אל המטבח. אני לוקח את הסכין, מגלף חתיכת מנגו ומניח את ידי על משטח השיש השחור. אני הולך על פני רצפת הקרמיקה הלבנה בריקוד דראג איטי, הוא מוריד אותי למטה ואני הולך אחריה החוצה, סוגר את הדלת מאחורי.

המוזיקה דועכת ואני צועד 50 צעדים אל החוף בפלאיה מרבלה בקוסטה ריקה. אני לא מרגיש את חום השמש או החול ולא שומע פטפוטים של ציפורים ויללות של קופים. אני חירש לאיגואנות ששורשות אליי וגלים שחבטות בי כשאני שוחה החוצה. עוד 50 חבטות ומביט לאחור אל החוף, אני עוצר את נשימתי ושוקע בזרם.

פגשתי את דאלאס מאייר, שמו האמיתי, במפגש בוגרי אמרסון קולג' במרכז מנהטן. הוא נלקח מקבוצת מעריצים, בעיקר נשים, והכירו אותי. שתינו שתינו את אותו סקוצ', הסלעים של דיואר. לקחתי ממנו וינסטון, שלימים יהיה טקס שלנו. זה הרגיש כאילו נפגשנו קודם ושאר חברי המסיבה נפלו חוץ מהנשים שסביבנו. למחרת נפגשנו ב-4:30 במה שהוא כינה "הפגישה", במה שהיה אז ה-World Café באפר ווסט סייד, לא רחוק ממקום מגוריו. ידעתי שאחזור לגור קרוב אליו.

כשהתמקמתי במנהטן מבוסטון זמן לא רב לאחר סיום הלימודים, "המפגש" הפך לחלק מחיי. סופרים, אמנים, שחקנים, צווארונים לבנים וכחולים מעורבים מהזרימה התוססת של לינקולן סנטר ואולפני ABC הסמוכים. דאלאס הובילה אותי כמו כארון במימיה. הגברים והנשים שהשתתפו הפכו למשפחה המורחבת שלי.

בשנים הראשונות לא קראתי אף אחד מהספרים של דאלאס; לא היה קל למצוא אותם אז. זה לא היה עד שקיבלתי עבודה שיווקית בפלייבוי ובמקרה נתקלתי בעותק של ג'ויריד בבארנס אנד נובל. הייתי חייב לעשות משהו. שני עותקים בלבד. לקחתי על עצמי להכין את ערכת העיתונות הראשונה שלו, את כל חומרי יחסי הציבור שלו, כל מה שאוכל לשים עליו את ידי. צללתי לתוך אוצר של חומר שנשמר בדירתו ב-69 ובברודווי, שם פגשתי את פולה והחתולים שלהם. ביסט וזואי הפכו לאהובים עליי. ערכתי את מסיבת השקת הספר הגדולה הראשונה שלו אצל נל בשביל איזה מין: מהדורה מיוחדת ברחוב 14. 

האירוע הזה היה ההתחלה של המבצעים שלנו ביחד שבשבילי היו רק תירוצים לשתות, לעשן, לדבר ולצחוק ביחד. הוא פגש כל אהבה בחיי, היה עד לכל פרידה, ראה את עלייתי בין השורות ואת הירידות הרבות שלי לגיהנום. דאלאס הייתה אחראית למעבר שלי לאיטליה. "לך," זה מה שהוא אמר, "צא מכאן ופגע גם ביוון." עזבתי הכל והלכתי אבל תמיד נשארתי בקשר.

דאלאס ואני אכלנו, שתינו, עישנו ונסענו יחד מעשרות עיירות באיטליה, ממילאנו לחוף אמלפי, לאי מלטה ולחופי קוסטה ריקה לשם עברתי אחרי 13 שנים באיטליה. הפכתי למה שהוא כינה "בן הממזר האידיוט" שלו משיר של פרנק זאפה. ענדתי את התג הזה בכבוד והייתי מסיים כמעט כל התכתבות איתו "XO IBS".

טסתי לדאלאס לבקר אותי בפלאיה טמרינדו כדי להתייעץ על תסריט שכתבתי. הוא נתן לי משוב נפלא. הוא היה חיוור ושביר, עיניו היו אפורות ולא הכחול הנוקב שהורגלתי אליו. ההליכה שלו הייתה איטית אבל הוא חייך מבעד לכאב. מזג האוויר החם התאים לו. הוא היה במצב רוח טוב יותר. הסרטן שלו התפוגג מאוחר יותר.

החזרתי אותו לקוסטה ריקה לעבודה נוספת על התסריט, אבל המניע האמיתי שלי היה לבלות את יום ההולדת שלו ביחד. הוא ברח מהחורף בניו יורק והיה מרוצה מההתקדמות שלנו בתסריט.

הייתי אסיר תודה אבל הרגשתי המום מהסרטן שלו, שחזר. הוא נראה טוב יותר מבעבר אבל משהו אמר לי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו בחיים. בטיול הזה, לאט לאט התפוררתי ופיתחתי את מה שהוא כינה "זיעה פלופ". פחד עצבני להיכשל זה עבורי פירושו להיכשל בדאלאס. אכלתי ממגוון הכדורים שלו ושטפתי אותם עם בקבוקי סקוטש ונהייתי חולה נשמה אבל דאלאס משכה אותי. הוא ידע שאני סובל. הפחד לאבד אותו היה בלתי נסבל. האיש היה קרוב אלי יותר מאבי שלי.

כשאני נסחף מתחת למים אני שומע את הצחוק שלו. המוזיקה של טום ווייטס חוזרת לראשי. "Hoist That Rag" שואג מתחת לפני השטח. "אנחנו תוקעים את האצבעות באדמה, מתרוצצים והופכים את העולם". אני מתנשף באוויר ואז שוחה בחזרה לחוף ושכבתי מותש וצוחק על החוף. 

אבי איננו אבל הוא השאיר לי את המילים החזקות ביותר שבשבילי יש משקל כמו "ישו בכה" והמילים האלה היו "מילים מעוררות". אני פוגש את העצב ורוקד איתו. אני מרגיש את דאלאס כאן איתי על החוף ונותן למבול הזיכרונות למלא אותי בשמחה.

אבי היה נפש נדיבה ועדינה שהיה שתיין, מעשן וחובב אוהב כפי שאהבתי לקרוא לו. הוא פשוט היה ג'ק קצ'ום. הוא לימד אותי שיעורים שלא נמצאים באף ספר והוביל את חייו בדוגמה. סטיבן קינג כינה אותו "ארכיטיפ". הוא היה זה במלוא מובן המילה בעבודה ובמשחק.

אני חוזר לווילה, שופך סלעים של דיואר ולוקח את המחשב הנייד שלי ממשטח השולחן לערסל. אני רואה נשים יפות על החוף וכלבים משחקים. אני לוגם מהכוס ומתחיל לכתוב.