בחיבוק העדין של הדמדומים, שבו רוקדים ברכות צללים,
שם שוכן יצור של חסד שליו, בטראנס העדין של הטבע.
צורתו, מעוטרת בגוונים עדינים, שטיח של זהב עדין,
נשמה עצבנית, שבה הזמן מתפזר, בסיפורים שטרם סופרו.

הו, עצלן, התגלמות הקלות, חלום של משורר אתה,
עם איברים צורמים ושלווה יציבה, נרתע מדחיפות.
במחוזות מוריקים שבהם עלווה נשזרת, אתה מתנדנד בזרימה קצבית,
שיר חי בין העלים, בתחתית שלווה.

מתחת לענפי העצים העתיקים, אתה מוצא את המוט הרם שלך,
בממלכת השינה אתה מסתובב בנחת, מעבר לחיפוש האנושי.
עם עיניים כמו בריכות של שחר נוזלי, שלווה ספוגה,
אתה עד לסודות הבוקר, שבו חלומות הטבע מתבשלים.

רוחך נעה בחן מדוד, ללא חיפזון, כמו אנחה,
כאילו הקצב הבלתי פוסק של העולם אינו אלא שקר חולף.
מבעד לצמרות העצים, היכן שהזפירים משחקים, רוחך מתארגת בעדינות,
אודה לשקט ביום, שבו שלווה נושמת.

במחוזות שבהם הזמן אינו אלא אובך, רוחך מוצאת מנוח,
ובכל שלב חולמני, חולמני, זורם שיר לחש.
הו עצלן, אתה מלמד אותנו לאמץ את השלווה השוכנת בתוכו,
להאט את הלב שלנו, לשחרר את המרדף, ולתת לנשמות שלנו להתחיל.

אז תן לנו ללמוד ממך, חבר יקר, את אמנות המנוחה העדינה,
כדי להוקיר רגעים, התענגו על כל אחד מהם והחזיקו אותם לחזה שלנו.
כי בשקט שאתה חולק, חוכמה נוצצת ברכות,
תזכורת שיופי החיים טמון בחלומות שקטים ורכים.