שאל את כל מי שניסה להגיע לכאן ותשמע סיפורים על כמה קשה זה יכול להיות ברגע שהגעת. ההפך היה נכון עבורי. זה היה הטיול לכאן שכמעט סיים את הכל עוד לפני שנחתנו והגענו לטריפה בדרך לחוף.

מהפעם הראשונה שאי פעם ראיתי תמונות של קוסטה ריקה, ידעתי שאני רוצה לגור בפוראווידוויל. פגשתי חבר של Tico, Tavo, בצוות הגלישה שלי בפלורידה. בכל פעם שהגלים השתטחו או היו חלשים, טאבו היה אומר, "Vamos ya a mi país, huevón. היי אולס קאדה דיא, מיי!" לא הייתי בטוח בתרגום המדויק לאנגלית, אבל בהתחשב בתמונות של מגזין הגולשים שהוא הוציא, ידעתי שזה בתרגום חופשי ל"החוף המזרחי נושב. בוא נלך לגלוש בכמה חביות אמיתיות."

אז עשיתי מה שכל גולש אדום-דם ברוד איילנד שרוצה לקבל חבית היה עושה - קראתי לו בלוף! אמרתי בוא נעשה את זה ו"נפטרנו" בסמסטר הבא ותכננו ללכת להתפרע!

הדבר הבא שאתה יודע, היה לי כרטיס לקוסטה ריקה ל-8 בספטמבר 1993. הרכבתי צוות של רודי ותכננו את הבריחה הנהדרת שלנו. הדבר הכי מצחיק היה לקבל דרכונים, מכיוון שהתמונות שלנו סיפרו את כל מה שצריך לדעת. כמובן, היינו צריכים שיר נושא: "אנחנו נוסעים לקוסטה ריקה" שחוזר על עצמו ללא הרף עד שעלינו למטוס. זה היה המקום שבו הדברים נעשו מוזרים במהירות.

הדרך הראשונה למיאמי עברה ללא תקלות, אבל כמו כל גולש אדום-דם, החלטנו לשאוב נשיפה לפני היציאה הבינלאומית שלנו. בהיותנו הגאונים שגולשים צעירים הם, הלכנו לאגף השני של שדה התעופה, למטה בשער האחרון ונכנסנו למגרש ההפקר. הכל היה כיף ומשחקים שהוריד את העשן בשירותים עד שהשרת נכנס פנימה. ה"בויז" שלי חתך ורץ בזמן ששטפתי את השאריות.

מר השוער קלט את הריח, אבל לפני שהספיק להגיב, שטפתי והרצתי בריצה על חיי לשער C420. שם כולנו הצטופפנו וחיכינו בחשש כוסס ציפורניים, עיתונים מכסים את פנינו, עד שהתקשרו לטיסה 420 לקוסטה ריקה. בעין אחת מרגלת ומחכה לשיחה האחרונה, מיהרנו במורד הסילון אל החופש של המרחב האווירי הבינלאומי.

משחשבנו שנמלטנו מהמלכודת הגדולה שלנו ועכשיו היינו בבהירות על הסיפון, הגיע הזמן לקוקטיילים ולשיחות טלפון כדי לשפשף את זה אל הבנים! זו הייתה הפעם הראשונה שלנו שהשתמשנו בטלפון בחלק האחורי של המושב, והכל היה בסדר עד שהחשבון הגיע בחודש הבא. שתים עשרה דקות עולות 220 דולר - די פגיעה בקו האשראי של גולשים בקולג'! אחרי כמה שעות של טיסה, ממש התלהבנו לגעת ולצאת לגלישה בחוף המערבי. הכל היה בסדר גמור עד שהרמקול הרם של הטייס הכריז: "הדקו את חגורות הבטיחות, בנים ובנות... אנחנו לקראת נחיתה מהמורות".

למדתי שלושה דברים באותה ירידה למסלול: 1) כמה ברק מסוגל לפגוע במטוס לפני שהוא יורד. 2) כמה בנים בוגרים מסוגלים לבכות כשהם יודעים כמה הם היו קרובים להגשמת חלום גלישה בחוף המערבי. 3) כמה דיילות יכולות להיות מגניבות עם בקבוקי אלכוהול בחינם כשכולם שרדו נחיתת חירום.

מיותר לציין שהדברים רק נעשו מוזרים יותר ברגע שנחתנו... אבל זה לחלק 2 בפרק החודש הבא של Dos Locos – TTZ.

פורה וידה, מיי!