עוד בערפילי ההיסטוריה האפלוליים, צילמנו את "קיץ אינסופי" ובדיוק נסענו מקייפטאון לדרבן, שם, להפתעתנו, היו גולשים; ובכן, אולי רק 10 או 15, אבל זה היה הרבה בהשוואה לחוויות שלנו בקייפטאון. והם התרגשו לראות גולשים ממקום אחר. הגלישה הייתה בסדר, אבל כל גבולות העיר דרבן היו חסומים באוקיינוס ​​על ידי רשתות הפלדה הענקיות האלה, אוכלוסיית הכרישים שם הייתה די גדולה - ורעבה. לראות רשתות כרישים כאלה באוקיינוס ​​יכול לגרום לך לחשוב שנייה לפני החתירה החוצה.

המקומיים אמרו לנו שההפסקות מחוץ לעיר היו מדהימות, אבל חששנו מהכרישים - הרשתות האלה לא נוצרו כדי להרחיק את המדוזה הקטנה. כששאלו אותנו, אמרו לנו ש"אף אחד לא הותקף לאחרונה", אז לקחנו סיכון. ההפסקות היו, אכן, מדהימות, וקיבלנו כמה מהגלים הטובים ביותר שגלשתי אי פעם. והיה לנו קהל! המקומיים כולם ישבו על בלוף סמוך (אולי זה היה צריך לרמז אותנו) וצפו, מחאו כפיים בכל פעם שרכבנו על גל. אז היה הליווי הקבוע והרועש הזה לכיף שלנו. בשלב מסוים, הרעש התגבר בהרבה ללא סיבה נראית לעין, אבל כשהסתכלתי על גלריית הבוטנים, הם צעקו בהתרגשות והצביעו על החוף. שם הם היו. שני סנפירים ענקיים - 2 עד 3 רגל בגובה - נעים בהתמדה ישירות לעברנו. כולנו דבורים לחוף, כמו שכל אחד עם חוש חושים היה עושה, ומעולם לא חתרנו כל כך מהר; טסתי מעל המים.

הצטרפנו למקומיים על הבלוף וצפינו כששני כרישים ענקיים חולפים על פניהם, נראים בבירור במים הקריסטלים שבהם גלשנו. הגדול יותר היה כ-15 רגל, ברוחב של כמטר. הם המשיכו לאורך החוף ונעלמו.

המעריצים שלנו שאלו אותנו אם אנחנו חוזרים לגלישה נוספת. "לא, חברים, אנחנו חוזרים לדרבן." זה היה מספיק התרגשות ליום אחד. אז עכשיו ידענו למה יש להם רשתות פלדה מסביב לחוף.

בימינו, הם הבינו איך לנצל את אוכלוסיית הכרישים האדירה שלהם והם עורכים טיולי תיירות שבהם הם מושיבים אותך בתוך כלוב מתכת מתחת למים ואתה צופה במפלצות הענקיות האלה מחבטות את ראשן בסורגים שמנסים להתקרב אליך. אני מניח שבמשחק הזה אתה באמת רוצה שהם יבואו בשבילך. זה קצת שונה מאשר לחלוק את הים הפתוח עם הבנים הרעים האלה.