זה התחיל עם קול רעם ואתגר. שני אנשים, סל אחד, בלי מתכונים, וחמש שעות בג'ונגל של קוסטה ריקה במהלך גשם כבד של עונת הגשמים. המשימה שלנו? לאסוף את מה שיכולנו, לבשל בטבע ולאכול לפני שהרעם הבא יכבה את האש שלנו. בלי טלפונים, בלי גלגלי הצלה - רק גשם, שורשים וכל מה שיכולנו להיאבק בו מהסבך.
הג'ונגל לא היה בדיוק מסביר פנים. גשם ירד לצדדים, צורב את פנינו והפך את קרקעית היער למרק חלקלק של עלים ובוץ. הראות הייתה כמעט אפסית. כל צעד היה הימור - שנייה אחת חלפנו על פני גפנים לא מזיקות, ובשנייה הבאה היינו שקועים בבוץ עד הקרסוליים, תוהים אם הרשרוש משמאלנו הוא של קואטי מוזר או משהו עם ניבים ופחות סבלנות. ובכל זאת, זה היה מרגש. כמו לככב בתוכנית הישרדות מגוחכת משלנו, בלי צוות הצילום ועם סיכונים ממשיים.
הסל שלנו התמלא אט אט במגוון מוזר ונפלא של מרכיבים פראיים. מצאנו לבבות עדינים של דקל קבורים עמוק בליבת עץ צעיר - קשה להשיג, אבל שווה את מאמץ המצ'טה. חפרנו יוקה פראית בידיים, מחליקים בבוץ וקיללנו את הגשם, אבל הרגשנו מנצחים כשסוף סוף שחררנו את השורש. פירות גואנבנה התנדנדו כמו כדורי רגל קוצניים, שמורים על ידי נמלים שנאלצנו להזיז בנימוס בעזרת מקל והרבה קללות. פטריות תפסו את עינינו - כתומות בוהקות, עדינות, ובהחלט מהסוג שבודקים שלוש פעמים לפני שמוסיפים לארוחת ערב. ואז היו גרגרי הננס, כדורים זהובים קטנים עם ניחוח מותסס וטעם לוואי חמצמץ שלא יכולנו להחליט אם אנחנו אוהבים או שונאים.
בישול היה אתגר נוסף לגמרי. מצאנו מחסה מתחת למחשוף סלע, חצי מערה, חצי מטפטף קרפדות. בעזרת עלי בננה לחים, מקלות לשיפודים וכישורי הצתת אש שנולדו מייאוש, הצלחנו להצית להבה. צלינו לבבות דקל בשקיות עלים, בישלנו את היוקה במים שנאספו מעלים רחבים, צלינו פטריות, ומעכנו את פירות היער של הננס למעין סלסת ג'ונגל פראית. זה לא היה יפה, אבל אחרי יום של החלקה, חפירה, חבטות ותפילה שלא נאכל משהו רעיל, זו הייתה הארוחה הכי טובה שאכלנו אי פעם.
ולא היינו לבד. עיני ג'ונגל תמיד צפו. זוג קוטימונדי הקיפו אותנו בעניין, מרחרחים את הפירות שלנו. נחש ירוק זחל בשקט על פני דרכנו מוקדם יותר באותו יום, וקרפדת קנה בהתה בנו מקצה האש כאילו פולשנו לסלון שלו. מעלינו, קופי יללה צרחו בין העצים, והוסיפו פסקול שנע בין סרט אימה לקונצרט רוק ראשוני. כל רשרוש גרם ללבבות שלנו לדלג. לכל צל היה פוטנציאל להיות משהו פראי. זה העניין עם הג'ונגל - לא אכפת לו שאתה שם. אתה סתם עוד יצור שמנסה לשרוד את הגשם.
חיפוש מזון בסערה כזו הוא לא משהו שהיינו ממליצים סתם כך לכל אחד. זה מסוכן, זה בוצי, ופטרייה אחת לא נכונה יכולה לגרום למעיים שלכם להסתחרר. אבל זה גם בלתי נשכח. אתם לומדים מהר מה אכיל ומה עדיף להשאיר ללא מגע. אתם פוגשים את הטבע, בכל תפארתו הנוטפת, הזמזמת והמתפתלת. ואם יתמזל מזלכם, אתם יוצאים ממנו לא רק חיים, אלא חיים עמוקות ורעבתנות - אסירי תודה על טעם היוקה, על עקיצת הגשם על פניכם, ועל קול הצפרדעים ששרות לכם בחזרה למחנה.
כשהעננים סוף סוף התפזרו והג'ונגל החל להתאדות באור הזהוב של שמש שוקעת, נשעננו לאחור על האדמה הלחה, בטנו מלאה, פנים כואבות מצחוק, עורנו מנומש מעקיצות יתושים, ובשלווה גמורה. לא רק בישלנו ארוחה - הרווחנו אותה. עם כל צעד חלקלק, כל נשיכה מפוקפקת, כל ניצוץ שהתפתח ללהבה, כתבנו את המתכון שלנו להרפתקה. אוכל, פחד וכיף, הכל עטופים בעלי בננה ורעם. האם היינו עושים זאת שוב? אולי. אבל בפעם הבאה, נביא גרביים יבשות.
