פסים אחרונים של אור יום דועכים מעל פונטארנס, אותה רצועת אדמה ארוכה וצרה המשתרעת אל מפרץ ניקויה כמו אצבע המצביעה אל האופק. פנסי רחוב מזמזמים לחיים לאורך פאסאו דה לוס טוריסטאס, ריח של דגים צלויים עולה ממשקאות מוגזים של חוף הים, ורעש היום של הנמל נמס בקצב העצל של ערב חוף. אבל מעבר לצחוק ולמוזיקה, ממש מעבר לזוהר העיר, עולם אפל ושקט יותר מחכה - המנגרובים.
הסירה מתנדנדת בעדינות כשאתם נכנסים פנימה, המים כבר דמויי דיו ודוממים. ירח כסוף, נפוח ובהיר, תלוי נמוך, הופך את התעלות למראות נוזליות. המנוע מזמזם ברכות, ואז גווע, ומוחלף בקול משוטים טובלים במים. האוויר סמיך מריח של מלח ואדמה, מהסוג שנצמד לעור. צללים מתנשאים משני הצדדים - שורשים סבוכים וגזעים מסוקסים שנראים כאילו יכלו להרים את עצמם מהמים וללכת.
איפשהו במרחק, אנפה משמיעה קריאת נזיפה חדה, כמעט נוזפת. ואז, הקסם מתחיל. קרן לפיד חותכת את החושך, לוכדת נצנוץ פתאומי - שתי נקודות סיכה אדומות בשחור, ללא מצמוץ. תנין. המדריך שלך מחייך, כאילו אין בכך שום דבר יוצא דופן, וזה לא. לא כאן. לא במקום שבו הלילה שייך ליצורים שרובנו קוראים רק עליהם.
עטלפים מרצדים מעל כמו פיסות נייר שנתפסות ברוח. דגים זעירים מתנופפים מתחת לסירה, ומדי פעם, הבזק של קשתות כסופות מתפשט באוויר, כאילו קופצות אל הירח עצמו. בלילות מסוימים, המים מתעוררים בניצוצות - פלנקטון זוהר נדלק כמו כוכבים תת-ימיים כשהוא מופרע, והופך כל משיכת משוט לגלקסיה בתנועה.
המדריך שלכם מתחיל לספר סיפור - סיפור שמעולם לא שמעתם עליו. זה על דייג שעקב אחר אור זוהר עמוק לתוך המנגרובים האלה ולא חזר. יש האומרים שזה היה פנס של קפטן ספינת רפאים, שחיפש לנצח אחר צוות. אחרים אומרים שזה היה רק גחליליות שהשתקפו בגאות. הייתם רוצים להאמין לגרסה הראשונה. זה מרגיש נכון במקום כזה.
ובכל זאת, אין פחד - רק הריגוש השקט של להיות במקום טהור, מקום שלא השתנה במשך עשרות שנים. כאן קוסטה ריקה שומרת את סודותיה. המקום שבו תרבות המדינה היא יותר מפסטיבלים וחופים; היא כאן, באגדות הנלחשות שעברו מדור לדור, מסופרות תחת מעטה הלילה.
כשחוזרים לחוף, העיירה מרגישה כמעט בהירה מדי, רועשת מדי. עדיין אפשר לשמוע את רחש המים הרך כנגד השורשים, עדיין לראות את העיניים האדומות בחושך. מבינים שבעוד שבאתם להרפתקה, מה שמצאתם היה משהו עשיר יותר - חיבור ללב הפראי של פונטארנס, הפועם ברכות תחת הירח.
