מעובד מתוך הספר אי שפיות זמנית - קוסטה ריקה: דרכי, פרק 4

ביום המלא הראשון שלי בקוסטה ריקה, יצאתי מהקפיטריה של מרכז התרבות של קוסטה ריקה-צפון אמריקה בסן חוזה, שם קניתי המבורגר וקולה אחרי יום של לימוד ספרדית. השעה הייתה לקראת השעה שש, השעה הרגילה לשקיעה בקוסטה ריקה. 

נודע לי לבעיה אמיתית. המטרה שלי הייתה לחזור לבית שבו התגוררתי בפרבר של סן חוזה, אבל איבדתי את הפתק ואמר לי איזה מספר אוטובוס לקחת ליעד שלי, שלא לדבר על כתובת הבית ומספר הטלפון. גרוע מכך, לא יכולתי אפילו לזכור את שם הפרבר שבו התגוררתי. זה נשמע הודי, זה כל מה שידעתי. 

עליתי על האוטובוס העירוני הראשון שנראה בכיוון הנכון. הוא נאסף אבל מצאתי מושב מאחור. מדי פעם מישהו היה שולף חבל ליד החלון, שסימן לנהג האוטובוס לעצור. לפעמים הכבל לא עבד. זה אומר לצעוק "עצור" (תפסיק). 

מרגיש שאני מודע לעצמי ודואג מהמבטא האמריקאי שלי שיסמן אותי עוד כזר, כאילו חברי האוטובוס לא יודעים זאת כבר, ישבתי שם וניסיתי להבין מתי זו התחנה שלי. לבסוף, לאחר שראיתי כנסייה שנראתה מוכרת, מעדתי לפני הנהג וסימנתי לתת לי לצאת. הדלת פתוחה. ירדתי מהמדרגות התלולות ואל תוך תעלה מלאה ביוב. זה היה יום הולדתי. איזו דרך לחגוג את זה.

מסתבר שלא שברתי עצמות. אבל היה לי ריח של זבל. תהיתי אם התעלה הזו נמצאת בקרבת מקום מגוריו. לא היה מה לעשות מלבד להתחיל ללכת עד שאוכל להיכנס מתחת לפנס רחוב ומישהו יכול לראות אותי כשהחושך מתקרב. 

הוצאתי אגודל, מה שקיוויתי הוא הסימן האוניברסלי לטרמפים. למרות שיכולתי לדמיין איך אני נראה כמו זבל, בסופו של דבר מישהו הרים אותי. לוח המחוונים שלו היה עמוס אייקונים של ישו, צלבים ותמונה של ג'וד הקדוש, הקדוש הפטרון למקרים חסרי תקנה. למרות שאני לא מהסוג הדתי, זה הרגיש מלא תקווה. אמרתי לו ביונה הספרדית שלי אבדתי, ביותר ממובן אחד. 

הוא צחק. "אין בעיה," אמר. אולי לא בשבילו. 

בטח הסתובבנו בשכונה לפחות חצי שעה כשניסיתי לתת תיאור פיזי של הבית, שנראה כי הוא תואם את מראה כל הבתים. 

לבסוף זיהיתי כנסייה נוספת שבה עליתי באותו בוקר לאוטובוס לשיעורי ספרדית. היינו צריכים להיות קרובים. נסענו מסביב עד שהגענו לרחוב שנראה מוכר. ניסיתי לשלם לקדוש הזה על מאמציו ההרואים, אך הוא סירב לקחת קולון או אפילו שטר של דולר אמריקאי. קיבלתי את שמו וכתובתו ואמרתי שלפחות אני חייב לו כרטיס תודה. הוא ודאי הצטער על המבקר המסריח הזה בארצו. הוא הלך איתי עד הבית כדי לוודא שהוא הנכון. נשבעתי שאם אי פעם התפקידים היו הופכים אני אעשה את אותו הדבר בשבילו. גם אני התכוונתי לזה - המעשה הטוב הבלתי יאומן של הבחור הקוסטה ריקני הזה יוחזר בעין. 

היה לי כל כך הקלה לראות את משפחת קוסטה ריקה בה אני מתארחת והם נראו שמחים לראות אותי גם אם כי הם ודאי תהו היכן הייתי כל הזמן הזה ומדוע בגדי היו עטופים בבוץ ובצואה. 

(מאוחר יותר, כששכלתי עליי, הבנתי שבית המשפחה נמצא בפרבר בשם Curridabat.) 

המשפחה שאלה אם נתקלתי בבעיה במציאת ביתם. 

"אין בעיה. קל כמו פשטידה, "שיקרתי, תוך שימוש בניב אנגלי הם בטח פירשו לא נכון כי הם הציעו לי נתח מהקינוח שנותר להם. 

"לא תודה," אמרתי ואספתי את האגודלים. הם החזירו לי את האגודלים לאחור. כן, גלישת שתן וזוהמה הייתה דרך מושלמת ליהנות מיום ההולדת שלי ומהיום הראשון הראשון בקוסטה ריקה. אבל הביקור שלי היה צריך להשתפר, נכון? 

ספרו של אריק גרין אי שפיות זמנית-קוסטה ריקה: הדרך שלי זמין ב- amazon.com הן בספר אלקטרוני של קינדל והן בפורמט בכריכה רכה. המחבר מתאר אותו כסיפור מסע עיתונאי - חלק מהומור, חלק אוטוביוגרפי - ממסעותיו החוזרים ונשנים לקוסטה ריקה. בחלקים רפלקטיביים יותר הוא דן בתפוצות ניקרגואה בקוסטה ריקה, הדירוג הגבוה במדינה בנושא קיימות סביבתית ופערים כלכליים בין פלחי אוכלוסייה שונים.

מבקר אחד, שנתן לספר דירוג של חמישה כוכבים, תיאר אותו כ"מסע רגשי מעניין שעושה קריאת חופשה נהדרת ". 

למידע נוסף ולקריאת פרקים לדוגמה, לחץ

https://www.amazon.com/Temporary-Insanity-Costa-Rica-Way-ebook/dp/B07XTJ33G7