הובלתי קמפיינים רבים להגנה על לווייתנים במהלך חמישים השנים האחרונות בכל אוקיינוס ​​עם ספינות רבות ומאות צוותים מתנדבים ויש שאלה אחת חשובה מאוד שאני שואל כל מתנדב שרוצה להצטרף לצוות שלי.

השאלה הזו היא: האם אתה מוכן לסכן את חייך כדי להגן על חייו של לוויתן?

ספגתי ביקורת פעמים רבות על ששאלתי את השאלה הזו. איך אני יכול לבקש מאנשים צעירים במיוחד לסכן את חייהם כדי להגן על לוויתן? הנחת היסוד לביקורת שלהם היא שחיי לוויתן אינם שווים כמו חיי אדם.

עכשיו אני מאמין שחייו של לוויתן שווים הרבה יותר מחייו של בן אדם כי יש שמונה מיליארד מאיתנו ולא כל כך הרבה לווייתנים, אבל זה הולך לגרעין הצבוע של הערכים האנתרופוצנטריים שלנו כי אנחנו שולחים צעירים אנשים יוצאים למלחמה במיליונים כדי להגן על בארות נפט, נדל"ן, דגלים, דת ופוליטיקה. במילים אחרות, על הדברים האלה כדאי למות, לווייתנים לא. אנו מבקשים מהם לא רק לסכן את חייהם אלא להרוג אחרים כדי להגן על כל מה שנחליט שהוא האינטרס החומרי שלנו להגן ולהילחם עבורו.

במקרה אני חושב שזה הרבה יותר אצילי ונכון להגן על לווייתנים, או כל זן אחר של חיות בר שנדחף לקראת הכחדה בגלל חמדנות ואכזריות אנושית.

לגבי האוקיינוס, זו גם הגנה עצמית מכיוון שאם האוקיינוס ​​ימות, כולנו נמות, וזה הופך את שימור הים בראש סדר העדיפויות מכל סיבה אחרת שאנו מבקשים מצעירים וצעירות לסכן את חייהם.

זה גם דבר מאוד אישי עבורי שהתחיל ביוני 1975.

זה היה כאשר הנחתי את חיי לראשונה כדי להגן על תרמיל של לווייתני זרע בצפון האוקיינוס ​​השקט מפני צי הלווייתנים הסובייטי.

רוברט האנטר ואני היינו בסירה מתנפחת קטנה שחסמה את המטרה של מנחת חצוצרה סובייטית. לפנינו היה תרמיל של לווייתני זרע. 

הלווייתנים רצו על חייהם, לא היו מסוגלים לקלוט מספיק אוויר לצלילה עמוקה. הם זרקו במהירות, ויכולנו לראות קשתות נוצצות מהערפל שהלווייתנים גירשו לאוויר. יכולנו להריח את הנשימה שלהם, היינו כל כך קרובים, והמטרה שלנו הייתה לחסום את דרכו של הרפון.

פניתי לבוב האנטר, "טוב בוב זה זה. בוא נעשה את זה."

האם הסובייטים יסתכנו בהרג של בן אדם כדי להרוג לוויתן? התשובה לשאלה זו הייתה תעלומה.

אבל שם פיתינו אותם לתת לנו תשובה כזו או אחרת. כשהסירה המתנפחת שלנו דוהרת לפני החרטום, הבטתי לאחור וראיתי את הקוף הזה של אדם מתכופף מאחורי תותח ההרפון האדיר מנסה להכניס את אחד הלווייתנים לעיניו. ברור שהוא היה מתוסכל.

לפתע גבר גדול יותר הגיע בסערה קדימה לאורך המסלול והחל לצעוק לתוך אוזנו של הנגן הסובייטי. המחבל הינהן והתכופף מאחורי האקדח שלו כשהאיש שזיהינו מאוחר יותר כקפטן קם והסתכל עלינו בחיוך. 

ראיתי את תרמיל הלווייתנים מתרומם על נחשול לפנינו בדיוק כשספינת ההרפון עלתה על נחש שמאחורינו וכשהמתנפחים שלנו ירדו אל השוקת העמוקה שבין שני הנחשולים הגדולים, פיצוץ איום רעש מעל הלווייתנים.

הנפץ עם קצה הנפץ זיז באוויר מעלינו כשהכבל המצורף נחתך על פני המים בקרבת מקום, בקע את פני השטח כמו חרב כבדה.

מולנו, זרע נקבה צרחה בכאב נורא כשהיא התגלגלה על צדה עם מזרקה של דם מהביל חם שנשפך מצידה. לצידה עלה הלוויתן הגדול ביותר בתרמיל וצלל כשזנבו האדיר סטר במים בחבטה מחיאת כפיים כשהוא נעלם מתחת לפני השטח. ששת הלווייתנים האחרים המשיכו כשהזכר הענק הסתובב להגן עליהם.

לרגע חשבנו שהוא יתקוף אותנו. כולנו ראינו את ההדפסים הישנים וחיתוכי העץ של לווייתני זרע זועמים חותכים סירות לווייתנים לשניים בצבר שלהם כמו שיניים, ושופכים ציידי לווייתנים פצועים לים.

היה לנו מעט זמן לחשוב כשהאוקיינוס ​​התפוצץ מאחורינו והלוויתן הגדול הזה השליך את עצמו מהמים בניסיון להגיע לאיש שמאחורי הצנור.

אבל הם היו מוכנים לקראתו וטענו מחדש את רובה ההרפון במהירות עם צרור לא מחובר וכשהלוויתן עלה ויצא מהמים, הוריד ההרפון את האקדח, ולחץ על ההדק. בשאגה רועמת שרק הרפון מעל ראשינו ונקרע בראשו של הלוויתן.

היצור הגדול צרח, זו הייתה בכי מייסר של כאב, הלם ובלבול. הוא נפל בחזרה לים, מתגלגל בייסורים על פני השטח בארגמן חולני מוכתם בים עם הדם שלו.

לא יכולתי להסיר את עיני מהלוויתן הגוסס. השטף שלו העיף את הים וקצף ורוד הקציף סביבו.

ואז פתאום ראשו של הלוויתן נשבר מעל פני הים, מביט ישירות בי. ראיתי את העין הענקית הזו, יכולתי לראות שהוא ראה אותי, ובאותו רגע הוא צלל פעם נוספת וראיתי בועות ורודות מדממות מגיעות אל פני השטח ומתקרבות לסירה שלנו, ותוך שניות ראשו של הלוויתן נורה מעל פני השטח של הים והתחיל להתנשא מעל, מתרומם גבוה יותר, אבל כאילו בהילוך איטי ובזווית כדי שנוכל לראות שכוונתו הייתה להתרסק עלינו.

וכשראשו התרומם יותר ויותר, ראיתי שוב את העין הזו, כל כך קרובה שיכולתי לראות את ההשתקפות שלי בכדור האפל העמוק הזה, ופתאום הופתעתי מההבנה שהלוויתן הזה הבין מה אנחנו עושים.

הלסת התחתונה שלו הייתה תלויה מטה כמעט ונגעה בצד של הסירה המתנפחת שלנו, כל כך קרובה שיכולתי להושיט יד ולהקיף את אחת מהשיניים בגודל שישה אינץ' באצבעותיי.

שריריו נמתחו והוא נעצר והחל להחליק לאט בחזרה לים. שמרתי איתו על קשר עין עד שהעין שקעה מתחת למעטה האפל של הים ונעלמה.

והוא מת.

הוא יכול היה להרוג אותנו, אבל הוא לא עשה זאת. המבט בעין הזו רודף אותי מאז.

הרגשתי הבנה וידעתי שהוא יודע שאנחנו שם כדי להציל אותו, לא כדי להרוג אותו. הרגשתי בושה שנכשלנו. הרגשתי חסר אונים וכועס, מתוסכל ויראה בבת אחת. הרגשתי חב לו על שחס על חיי.

אבל ראיתי גם משהו אחר בעין הזו וזה חבל.

לא לעצמו ולא למינו, אלא בשבילנו.

חיוורון לא נוח של בושה נפל עליי כשהרגשתי מה תפס הלוויתן ואכן חבל, אבל חבל עלינו, שיכולנו לקחת את החיים כל כך ללא רחמים, כל כך חסרי מחשבה וכל כך ללא רחמים, ועל מה?

כשישבנו שם בסירות המתנפחות הקטנות שלנו בתוך צי צייד הלווייתנים הסובייטי עם גופות של חצי תריסר לווייתני זרע שוכבות ללא רוח חיים בנחשול, צפיתי בשמש מתחילה לשקוע במערב ועלה בדעתי שהרוסים הורגים לווייתנים. בעיקר עבור שמן Spermaceti היקר. 

שמן Spermaceti מוערך בשל עמידותו הגבוהה לחום ולכן הוא משמש במכונות שבהן יש חום יתר. אחת הדרישות לשמן זה על ידי הסובייטים הייתה לשימוש בייצור טילים בליסטיים בין יבשתיים.

והנה הם טבחו ביצורים החיים המפוארים, האינטליגנטים, המורכבים מבחינה חברתית, המופלאים במטרה לייצר נשק המיועד להשמדה המונית של בני אדם.

וחשבתי לעצמי, האם אנחנו באמת עד כדי כך מטורפים?

והמחשבה הזו, אותה שאלה ללא תשובה, היא שרודפת אותי כל יום מאז.

וזה מה שראיתי בעין של הלוויתן שהוביל אותי להקדיש את כל חיי הבוגרים להגנה על הלווייתנים ושאר יצורי הים כי אני יודע שאם לא נוכל להציל את הלווייתנים, הצבים, כרישים, הטונה והמגוון הביולוגי המורכב של האוקיינוסים שלנו, שהאוקיינוסים לא ישרדו ואם החיים באוקיינוסים שלנו יצטמצמו, האנושות תפחת ואם האוקיינוס ​​ימות, האנושות תמות, כי אנחנו לא יכולים לשרוד על הפלנטה הזו עם אוקיינוס ​​מת.

מאז אותו יום ב-1975, שמתי את חיי על הסף פעמים רבות. לצוד ולהשמיד את צייד הלווייתנים הפיראט סייר ב-1979, הטביע מחצית מצי ציד הלווייתנים הספרדי ב-1980, השתתף בעימות עם הצי הסובייטי מול סיביר ב-1981, הטביע חצי מצי צייד הלווייתנים האיסלנדי ב-1986, הפעלת הצי הנורבגי ב-1994, שם ירו עלינו, פגעו בעומק ונפגעו. , הטביעה ארבעה ציידי לווייתנים נורבגיים בין 1992 ל-2005 ומתעמתת עם צי הלווייתנים היפני באוקיינוס ​​הדרומי מדי שנה בין 2005 ל-2017.

בכל האירוסים הללו לא נהרג או נפצע ולו אדם אחד. הגישה האסטרטגית שלי של אי אלימות אגרסיבית אפשרה לנו לסגור את ציד הלווייתנים באוסטרליה, ספרד, ברית המועצות, דרום אפריקה והצי היפני במי האנטארקטיקה.

אבל בכל פעם בכל עימות הייתי צריך לקבל את ההחלטה לסכן את חיי ואת החופש שלי כדי להשיג תוצאות חיוביות עבור הלווייתנים ובכל פעם ביקשתי מהצוות שלי לעשות את אותו הדבר והם עשו זאת.

לאחר שנורה על ראשנו צנור על ידי ציידי הלווייתנים הסובייטים הקים את גרינפיס כארגון אמין ומעורר השראה שהפך לתנועה כלל עולמית. לצוד, לתקוע ולהשמיד את צייד הלווייתנים הפיראט סייר הקים את סי שפרד כארגון אמין ומעורר השראה שהפך לתנועה.

אני מודה שהאי-אלימות האגרסיבית שלי מובילה למחלוקת ולמרות שסיכונים נועזים כאלה יכולים להצית תנועה, היא גם מעוררת פחד וחוסר ביטחון אצל אנשים שחשבתי שאני סומך עליהם, מה שמוביל להדחתי, תחילה מגרינפיס ואחר כך על ידי סי שפרד העולמית .

אז עכשיו, לאחר שהקמתי את קרן קפטן פול ווטסון ואת הפיראטים של נפטון הגיע הזמן לקחת שוב סיכונים יוצאי דופן כדי למנוע את הטבח בקיץ הקרוב במים מול איסלנד, שם עשה זאת קפטן אחאב מודרני בשם קריסטיאן לופטסון ברור שלמרות העובדה שרוב האיסלנדים מתנגדים לציד לווייתנים, הוא מתכוון להרוג מאות לווייתנים בסכנת הכחדה.

אני מתכוון לעצור אותו וזה אומר לקחת סיכונים.

כפי שאמר פעם קפטן ג'ון פול ג'ונס. "נראה שזהו חוק טבע, בלתי גמיש ובלתי נמנע, שמי שלא יסכן לא יכול לנצח".

אז כדי לנצח עלינו להיות מוכנים לסכן את ספינתנו, חיינו וחירותנו. 

כשאני לוקח את הספינה שלי את ג 'ון פול DeJoria לאיסלנד בקיץ הקרוב, אני אקח צוות המחויב לחלוטין לחסום ולעצור את הצלילים האכזריים באכזריות של הרוצח הסדרתי הסדיסטי האובססיבי האחרון של לווייתנים - קריסטיאן לופטסון.

אנו מוכנים להפליג אל דרך הפגיעה כדי להגן ולהגן על לווייתני סנפיר בסכנת הכחדה במצר דנמרק.

הגיע הזמן לעימות עם האנשה של איסלנד לרוח הזדונית של קפטן אחאב. 

עוד מאמרים קשורים